שבת 11 יולי 2009

שבוע השלום בבית ג'אלא

אחד הדברים המרתקים בסיפור של הכיבוש הוא כמה מעט אנחנו יודעים, ועד כמה אנחנו חיים בתחושה שהכל פרוש וגלוי לפנינו.
ההבנה שיש דברים אותם אנחנו לא יודעים, היא הבנה שנפרשת לנגד העיניים בבת אחת, ברגע שבוחרים לאפשר לה להופיע.
ואו אז נחשפים החלקים האפלים שבתוך הסכסוך עקוב הדם וחסר התקווה הזה, אבל בה בעת נחשפים גם ניצנים של תקווה. של רצון טוב.- יד מושטת, ולא כלאחר יד.
למשל, האירוע הזה שאף אחד מכם לא שמע עליו אבל התרחש גם התרחש- "שבוע השלום", אותו אירגנה הכנסייה הלותרנית בבית ג'אלא.
ודווקא הוזמנתם.


ביום שלישי האחרון, קבוצת ירושלים- רמאללה של תנועת לוחמים לשלום נטלה חלק בפעילות של צעידה אל נקודת מפגש משני עברי גדר ההפרדה, מתחת לכביש המנהרות. בנקודת המפגש התקיים טקס קצר שכלל מספר נאומים ומעגל מתופפים שהפיח חיים בארוע. חיילי מג"ב שמרו על ריחוק והכל עבר בשלום.

ביום חמישי שאחריו, התקיים בבית ג'אלא אירוע המוני שנעל את אירועי שבוע השלום.

גם אתם הייתם במוזמנים, אבל כמובן שמילה לא מוזכרת על ארוע כזה בתקשורת הישראלית, אז איך תדעו.

זה לא צריך להפתיע שהתקשורת הישראלית משרתת את האינטרס של הגוף השלטוני, מתוך אינטרסים כלכליים ואחרים שלה. התקשורת הישראלית לא תדווח דיווחים פרו פלסטיניים לא מכיוון שיש שם מישהו שמכוון שכך יקרה, אלא מכיוון שהיא סמוכה מדי לשולחנם של קובעי המדיניות ומומחיה הם על פי רוב פרסונות אשר נהנות היטב מקרבה זו ומבקשות לשמרה. הבעיה עם זה היא שהקהל הישראלי למד להיות ניזון רק מהתקשורת הישראלית, ומה שאין שם, לא קרה.
הפער בין הקיים בפועל לבין הידוע דרך אמצעי התקשורת הישראליים משרת היטב את הטיעון הישראלי הנצחי "אנחנו רוצים שלום, זה הם שעושים את הבעיות".
הימנעות מדיווח על שבוע השלום בבית ג'אלא הוא דוגמה קטנה מאד ואפילו כמעט זניחה ביחס לדוגמאות האחרות של חצאי אמיתות שמאפשרות לנו להמשיך להחזיק בעוז בתפיסות החד צדדיות האלו.
קטנה אך משמחת.

במסגרת אירועי נעילת שבוע השלום ביום חמישי האחרון, ארגון לוחמים לשלום הוזמן לשאת את דבריו בפני משתתפי הפסטיבל. לנאומים קדמה תהלוכה של בסביבות 2000 איש שבראשם הלכו חכמי דת מוסלמים נוצרים וגם רב יהודי. המסר של התהלוכה היה שחרור אסירים ושלום.
מדהים היה לראות את הארגון של האירוע, את רחובות בית ג'אלא נקיים, את המשטרה והצבא הפלסטיני מכוונים תנועה ואת תחושת הבטחון שכולם חשו במקום
בתום התהלוכה (ברחובותיה התלולים של בית ג'אלא ביום חם ולח) הגענו למועדון שבחצרו נערכו הנאומים.
המתאם הישראלי של תנועת לוחמים לשלום, אבנר וישניצר, נשא נאום בשם הארגון, ובו מסר של אי אלימות, ומחוייבות לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. הנאום לווה במחיאות כפיים מהמשתתפים ובסיומו רבים נגשו למתאם ולחצו את ידיו.

הנה לפניכם קטעים מן הנאום:

שלום לכולם,

שמי אבנר וישניצר ואני המתאם הישראלי של תנועת לוחמים לשלום. אני שמח להיות כאן אתכם היום, שמח לראות את אלפי האנשים שבאו לכאן בכדי לקרוא להפסקת האפליה והכיבוש, שבאו לכאן למען השלום.

כמו רבים מחבריי, גם אני אחזתי בנשק. כשהייתי בן שמונה עשרה התגייסתי ליחידה מיוחדת של הצבא הישראלי. הייתי פטריוט ישראלי וחשבתי שחובתי לשרת את החברה שלי. אני עדיין פטריוט ועודי מאמין שעלי לשרת את החברה הישראלית, אלא שהיום אני מבין שהשירות החשוב ביותר שאוכל לעשות עבור החברה שלי הוא לשחררה מן הכיבוש ולהפסיק את מעגל הדמים.

באתי לכאן היום על מנת להגיד לכם: אף אחד לא יסיים את הסכסוך הזה במקומנו. אנחנו זקוקים לסיועה של הקהילה הבין לאומית אבל הקהילה הבין-לאומית לא תוכל לפתור את הבעיות שלנו בשבילנו. עלינו לקחת אחריות על גורלנו. אנחנו בלוחמים לשלום מאמינים שעלינו להיאבק ביחד, ישראלים ופלסטינים, על מנת להביא לכינונו של שלום צודק, שלום המבוסס על כבוד הדדי.

חשוב להבהיר: דרכנו אינה דרך של נורמליזציה עם הכיבוש. דרכנו היא דרך של מאבק נגד הכיבוש. ואולם זהו מאבק שאין בו דם, שאין בו אלמנות ויתומים. די. כל-כך הרבה דם נשפך ופלסטין עדיין אינה חופשית. כל-כך הרבה דם נשפך וישראל עדיין אינה בטוחה.

כלוחמים לשעבר אנו יודעים את מחירה של המלחמה. היטב הכרנו את הכאב, את הזעם, את השכול. אך כלוחמים לשעבר אנו יודעים גם שצריך יותר אומץ בשביל להניח את הנשק, מאשר בשביל לשאת אותו. אנחנו קוראים לכם להיות אמיצים. אנחנו קוראים לכם להצטרף למאבק הבלתי אלים שלנו. אנחנו קוראים לכם לעזור לנו לבנות עתיד אחר בשביל הילדים הישראלים והפלסטינים, עתיד שאין בו חומות, עתיד שאין בו מחסומים, עתיד שאין בו שנאה. אנחנו קוראים לכם להלחם יחד איתנו, למען שלום.

תודה לאבנר וישניצר ולרוני סגולי על ההשתתפות בכתיבת הפוסט

יום רביעי 8 יולי 2009

במקום להקל על הפלסטינים - הקלו עלינו

מועצת יש"ע יצאה היום בקריאה קורעת לב:
"במקום לדון על מחוות והקלות לפלסטינים, הגיע הזמן שהממשלה שנבחרה בקולות המחנה הלאומי תתחיל להעניק הקלות למפעל ההתיישבות החלוצי-ציוני ביהודה ושומרון".
קצת קשה להחליט לאיזה חלק להתייחס- האם לחלק שמדבר על "להתחיל", או על החלק שמניח שאם בחרתי בממשלה הזו, תפקידה עכשיו להתחיל לחלק לי הקלות בתמורה, או אולי להיכנס להגדרה של המתנחלים את עצמם: "מפעל התיישבות חלוצי- ציוני".
כי מי אם לא אדם יכול להעיד על עצמו.

ליתר בטחון, כדאי לקרא ולהתעמק בדו"ח של 'שלום עכשיו' על מחיר ההתנחלויות בשנים 2009-2010. מי יודע. אולי המתנחלים צודקים ובאמת פספסנו איזו הטבה.
או שתיים.

PeaceNow: The cost of settlements in Israel 2009-2010 Budget

יום שלישי 7 יולי 2009

אלמנת קש

הבית שלכם.
מדף הספרים. המטבח. הסלון. המקלחת. הטלויזיה. התחושה שיש, כשנכנסים הביתה מיום עבודה. הבית הוא הנקודה בסוף כל משפט. המקום שבו אתם יכולים להשיל מעליכם את משא היומיום, להיות מי שאתם.

נניח,

שמישהו אחר יכול בכל רגע להיכנס לתוכו, למשל באמצע הלילה, כשאתם ישנים, להעיר אתכם, להוציא אתכם החוצה. או לכלוא אתכם באחד החדרים שלכם. מישהו יכול לכתוב עם ליפסטיק שהוא מצא באחת המגירות על המראה, בשביל הכיף, או לכתוב סיסמאות על הקירות. להחריב לכם את הריהוט, כי מחפשים משהו או כי רוצים לעשות כמו ב- mtv. לשבת לכם בשירותים, ואם נגמר הנייר, לנגב את הצואה בוילון אמבטיה, או במגבות, או בכביסה, לשבור לכם את הטלויזיה עם פטיש, או להעיף אתכם כדי לראות משחק כדורגל (ארגנטינה- ניגריה) אצלכם בסלון, לפוצץ בו את הדלתות כדי להתאמן בפיצוצים, להשתין על השכנים שלכם מלמטה או למלא להם את המרפסת בשקיות צואה, לגנוב לכם כל מני דברים יפים מהבית, את הלפ טופ שלכם, למשל, לשבור לכם קירות בבית עם חומרי חבלה זולים והרסניים שלא מותאמים לשטח בנוי כי חבל לבזבז חומרים יקרים , ואם אתם נמצאים שם והקיר עבה במיוחד, אז לצרף אתכם לצוות השוברים, לאכול לכם מהמקרר, ואם אתם מגדלים בעלי חיים, לעשות גם מנגל, בכיף, ובסוף לפתוח את דלת החדר הנעול, לזרוק לכם את המפתחות ולומר לכם-
יאללה ביי.

החוק הבינלאומי אוסר על תפיסת רכוש של אזרחים ועל תפיסת רכוש של אזרחי האויב אלא אם כן הדבר הוא הכרחי למלחמה.

הבעיה היא לא רק בפרטים הקטנים- מה הכרחי ומה לא (אחרי הכל, זה היה משחק כדורגל חשוב) ואיך נקבעת המידתיות ומי הוא דרג הפיקוד שמקבל את ההחלטות מסוג זה (זוטר, זוטר מאד). הבעיה היא שכאשר אתה נכנס בכוח לביתו של אדם אחר, אתה מאבד את היכולת לראות אותו כאדם. כל חייל מכיר את התהליך הזוחל הזה של אובדן הזהות. בהתחלה אתה נזהר, אחר כך פחות, אחר כך עוד פחות, ובסוף אתה מוחק מראשך את העובדה שמדובר בבית. בדיוק כמו הבית שתחזור אליו בעוד כמה ימים, עייף ומורעב וצמא לשקט ולקירות ולריחות המוכרים ולמיטה שלך.
אבל אנחנו מבינים מעט מאד, אם אנחנו מסרבים להבין שגם הם חוזרים בסוף, לחורים פעורים בקירות, למשקופים מפוצצים, לחפצים שבורים, לנקות את הצואה שלך מהוילונות.

ונניח שלא נגעת בכלום, ונניח שאפילו ניקית אחריך. תנסה רגע לחפש מילים בשביל להסביר את עצמך לילד שהערת בקריאות ובשקשוק נשקים בשביל להוציא מהמיטה באמצע הלילה, באמצע החלום.

(הצבא המוסרי ביותר בעולם שובר את חומת השתיקה וההשתקה . זו המציאות. עכשיו נותר רק להחליט- מה אתם עושים איתה )

יום שני 6 יולי 2009

שוק עבדים

במפעלים רבים בהתנחלויות מועסקים פלסטינים בשכר זעום שאינו עומד באף קריטריון של חוק שכר המינימום , ובתנאים קשים ולא אנושיים. הם לא יעזו להתמרד, כיוון שהם זקוקים לפרנסה. הם לא מעניינים אחד; החוק הישראלי עוצר בגדר ההפרדה. הכיבוש לא.

(האם זהו "השלום הכלכלי" של נתניהו?)

צפו בסרטו של גיא דוידי, שמתאר את תנאי ההעסקה של עובדים פלסטינים במפעל "רויאל לייף" שבהתנחלות ברקן.

יום ראשון 5 יולי 2009

על תקומה ודיכוי

התרגשות אחזה בבכירי השלטון בישראל. ההמונים באיראן יצאו לרחובות. שר הביטחון, אהוד ברק אמר כי "מה שאנחנו רואים ברחובות איראן זו אנרגיה אמיתית של אנשים צעירים שלא רוצים את מה שהם רואים." ראש הממשלה בנימין נתניהו הוסיף ש"העולם החופשי נדהם ממוכנות העם האיראני לעמוד על זכויותיו." עיתונאים ופרשנים ישראלים המליצו בידענות לשליטי המדינות השכנות לעקוב אחר האירועים פן יקומו ההמונים גם עליהם.

כשיצאו המוני פלסטינים לרחובות ב-1987, התגובה הישראלית היתה קצת פחות נלהבת. 'לשבור להם את הידיים והרגליים' הורה אז שר הביטחון, והחיילים ביצעו. במשך כמה שנים ניסתה מדינת ישראל לרסק את ההתקוממות הפלסטינית באמצעים שהפכו דרקוניים יותר ויותר. מאות רבות של פלסטינים לא חמושים נורו למוות בידי כוחות הביטחון הישראלים ואף אחד כאן לא אמר כי 'הוסרו המסכות מעל פניו של המשטר הישראלי.' אלפי דונמים הופקעו מאז, אלפי פלסטינים עונו במתקני השב"כ, רבים יושבים עד היום במעצר מנהלי ואין מבכה את רמיסת זכויותיהם.

נתניהו לא התרגש מעולם ממוכנותם של הפלסטינים 'לעמוד על זכויותיהם'. הוא אינו מזהה שום סתירה בין הדמוקרטיה הישראלית, אותה הוא מרבה לשבח, לבין הכיבוש הישראלי. אהוד ברק, אדריכל ה'ווילה בג'ונגל', נוטה לשכוח שלווילה שלו יש חצר אחורית שבה אפשר לדרוס את השכנים תוך פטפוט מתמיד על מוסריותו של הצבא ועל חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית.

אין ספק שההתייחסות הישראלית לאירועים באיראן, יותר משהיא מלמדת משהו על האיראנים, חושפת את התפיסה העצמית הישראלית ואת הפער העצום בינה לבין המציאות. לשיטתם של נתניהו וברק, ישראל היא הרי 'הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון,' חלק אינטגראלי מתוך 'העולם החופשי,' אותו עולם חופשי שמתרגש מאומץ לבם של האזרחים האיראנים.

כדאי אולי להזכיר לברק, נתניהו ושביט, שככל הנראה אינם פוקדים את השטחים הכבושים לעתים תכופות, מהי המציאות המתקיימת שם. משטר הכיבוש הישראלי מפקיע קרקעות ושואב מים משטחים אלה בניגוד לחוק הבין-לאומי; הוא מיישב שם אזרחים בניגוד לחוק הבין-לאומי; הוא כולא אנשים ללא משפט בניגוד לחוק הבין-לאומי; הוא כופה הגבלות תנועה קשות, הגבלות על חופש העיסוק, על חופש ההתאגדות, וחופש ההפגנה.

בדרך-כלל מצדיקה ישראל את הדיכוי בנימוקי ביטחון ואולם ברור שטיעונים אלה אינם עומדים במבחן המציאות. הכיבוש הישראלי מעולם לא העניק זכויות לפלסטינים ולעולם לא יעניק להם, ללא כל קשר לרמת האלימות הפלסטינית שהופעלה ומופעלת נגד ישראל. ישראל מעוניינת לשלוט בגדה מבלי להעניק זכויות פוליטיות לתושביה מכיוון שראשיה סבורים ששליטה זו משרתת את האינטרסים שלה.

למעשה, הדמוקרטיה בישראל היא דמוקרטיה בעירבון מוגבל, בדומה לזו שהתקיימה בדרום האמריקאי עד אמצע שנות השישים, או בדרום אפריקה עד תחילת שנות התשעים. גם שם התקיימו בחירות לעילא, גם שם פעל הפרלמנט למופת, אלא שחלק מהאוכלוסייה פשוט לא נטל חלק במשחק הנפלא הזה. חלק מן האוכלוסייה נותר חשוף לשרירות כוחו של שלטון שלא ייצג אותו בשום דרך. ישראל, כמוה כמשטרים אלה, אינה יכולה לעמוד בדרישות הסף של העולם החופשי.

בדומה לילד המטיל חיתתו על בני כיתתו אך תומך בילד המוכה של הכיתה המקבילה, נתניהו וברק מזדהים עם הצד הלא נכון. כשיקומו שוב ההמונים הפלסטיניים לעמוד על זכויותיהם אל מול משטר דכאני ודורסני, יהיו ברק ונתניהו אלה שיפעילו את האלות, לא אלה שיספגו את חבטותיהן. לנוכח ההתקוממות האיראנית, ראוי אפוא שראשי מערכת הדיכוי הישראלית יעקבו מקרוב אחר האירועים - וישתקו.
נכתב על ידי אבנר וישניצר, המתאם הישראלי של תנועת 'לוחמים לשלום'.

שבת 4 יולי 2009

צבע המוסר

הקושי האמיתי שעומד בפני ארגוני שלום ישראלים הוא להקים את הישראלים מן הכיסא. להביא בפניהם את העולם שבו חיים הפלסטינים.
יש לנו מנגנון מוזר שדוחה את כל מה שלא מתישב עם אמות המוסר שלנו, גם כאשר הוא מוטח בפרצופינו. קשה עד בלתי נתפס עבורנו להיות לא צודקים או לא מוסריים. נוספת לכך העובדה שלמרבית הפלסטינים אין דרך לתעד את המפגש שלהם עם הצבא והמתנחלים, וכך יוצא שבמקרה הטוב זו מילה מול מילה. במקרה הרע אנחנו אפילו לא שומעים על העוולות שנעשות בשמנו.
יש משהו נוח בלא לדעת, זה פוטר מהצורך להתמודד, וזה בעיקר משאיר בתוך חיינו סוג של סימטריה משונה שמאפשרת לנו להאמין שהפלסטינים מקשים על חיינו באותה מידה כפי שחייהם מושפעים מאיתנו. זאת, כמובן, הטייה שאין לה קשר עם המציאות. הכיבוש נוכח בכל רגע ורגע מחיי הפלסטינים. הוא מתווה את חייהם במסלולים קבועים, הוא שולט על חייהם, על נפשם. הוא עננה של חוסר שליטה בחייהם שמרחפת בקביעות מעל לראשיהם.
אנחנו עדיין יכולים להתווכח עם זה, לספר לעצמנו שאין ברירה, שזה המחיר לדרך שבה הם מתנהלים כלפינו.
כתב ג'ורג' אורוול לפי מעל 70 שנה במסה "הערות על הלאומנות", בהתייחס לכיבוש הבריטי את הודו: "לכל הלאומנים יש היכולת לא לראות דמיון בין סדרות דומות של עובדות. שמרן בריטי יצדיק הגדרה עצמית לאומית באירופה ויתנגד לה בהודו בלי שום הרגשה של חוסר עקביות. פעולות מוערכות כטובות או רעות, לא על סמך סגולותיהן אלא על פי מי שמבצע אותן, ואין כמעט שום מעשה זוועה- עינויים, שימוש בני ערובה, עבודות כפייה, גירושים המוניים, מאסרים ללא משפט, זיוף, התנקשות, הפצצת אזרחים- שאינו משנה את צבעו המוסרי כאשר הוא מבוצע על ידי הצד "שלנו".

המכנה המשותף הרחב ביותר לשני העמים הוא הפחד זה מזה. אבל הדמיון הזה מסתיים בנקודה שבה אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו- מי שולט ומי נשלט

הזמנה

'לוחמים לשלום' ופסטיבל הקולנוע הבינ"ל ה-26 בירושלים
מתכבדים להזמינכם לאירוע פיוס
יום שלישי, 14.7.2009, בשעה 16:00
האם דווקא הלוחמים הם שיביאו את השלום?
16:00 הקרנת הסרט 'חמש דקות של גן עדן'
17:30 דיון רב משתתפים בעקבות הסרט
משתתפים:
אליסטר ליטל – לוחם לשעבר במחתרת ה- UVF, שהסרט מבוסס על סיפור חייו
ג'רארד פוסטר – לוחם לשעבר במחתרת ה- IRA
חן אלון – לוחם לשעבר, ממקימי תנועת 'לוחמים לשלום'
בסאם עראמין – לוחם לשעבר, ממקימי תנועת 'לוחמים לשלום'

18:30 מעגלי הקשבה ודיון פתוחים בין ישראלים, פלסטינים, קתולים ופרוטסטנטים

חמש דקות של גן עדן (בריטניה/אירלנד 2009)
בימוי: אוליבר הירשביגל
בלפסט, 1975. אליסטר ליטל הוא לוחם צעיר בשירותה של המחתרת הפרוטסטנטית המתבקש בידי מפקדיו להוכיח את עצמו ולחסל יריב קתולי. הקורבן הוא ג'ים גריפין, בחור בן 19 שנרצח לנגד עיני אחיו הצעיר ג'ו. חולפות 30 שנה, 12 מתוכן אליסטר בילה בכלא, השקיע בלימודיו והפך למומחה לפתרון מחלוקות אישיות והסללה לקבוצות אלימות. משפחת גריפין התפוררה, אכולת אשם וכאב. ג'ו הוא פועל פשוט המתגורר עדיין בשכונת ילדותו עם אשתו וילדיו. עתה מתבקשת תוכנית טלויזיה להפגיש בין השניים, לבחון האם יש אפשרות לפיוס (או לכל הפחות, לקצת רייטינג) ועבור ג'ו זו הזדמנות לממש חלום שמופיע מדי לילח בשנתו: לקחת את חייו של ליטל.
הפקה: איון אוקלהאן, סטיבן רייט * תסריט: גאי היברט * צלום: רואירי אובריין * משחק: ליאם ניסן, ג'יימס נסביט, אנאמריה מרינקה * פסטיבלים: סנדאנס (פרס הבימוי)

הזמנת כרטיסים: סנימטק ירושלים, דרך חברון 11 – טל' 02-5654350,
http://www.jff.org.il/