ההבנה שיש דברים אותם אנחנו לא יודעים, היא הבנה שנפרשת לנגד העיניים בבת אחת, ברגע שבוחרים לאפשר לה להופיע.
ואו אז נחשפים החלקים האפלים שבתוך הסכסוך עקוב הדם וחסר התקווה הזה, אבל בה בעת נחשפים גם ניצנים של תקווה. של רצון טוב.- יד מושטת, ולא כלאחר יד.
למשל, האירוע הזה שאף אחד מכם לא שמע עליו אבל התרחש גם התרחש- "שבוע השלום", אותו אירגנה הכנסייה הלותרנית בבית ג'אלא.
ודווקא הוזמנתם.
ביום שלישי האחרון, קבוצת ירושלים- רמאללה של תנועת לוחמים לשלום נטלה חלק בפעילות של צעידה אל נקודת מפגש משני עברי גדר ההפרדה, מתחת לכביש המנהרות. בנקודת המפגש התקיים טקס קצר שכלל מספר נאומים ומעגל מתופפים שהפיח חיים בארוע. חיילי מג"ב שמרו על ריחוק והכל עבר בשלום.
ביום חמישי שאחריו, התקיים בבית ג'אלא אירוע המוני שנעל את אירועי שבוע השלום.
גם אתם הייתם במוזמנים, אבל כמובן שמילה לא מוזכרת על ארוע כזה בתקשורת הישראלית, אז איך תדעו.
זה לא צריך להפתיע שהתקשורת הישראלית משרתת את האינטרס של הגוף השלטוני, מתוך אינטרסים כלכליים ואחרים שלה. התקשורת הישראלית לא תדווח דיווחים פרו פלסטיניים לא מכיוון שיש שם מישהו שמכוון שכך יקרה, אלא מכיוון שהיא סמוכה מדי לשולחנם של קובעי המדיניות ומומחיה הם על פי רוב פרסונות אשר נהנות היטב מקרבה זו ומבקשות לשמרה. הבעיה עם זה היא שהקהל הישראלי למד להיות ניזון רק מהתקשורת הישראלית, ומה שאין שם, לא קרה.
הפער בין הקיים בפועל לבין הידוע דרך אמצעי התקשורת הישראליים משרת היטב את הטיעון הישראלי הנצחי "אנחנו רוצים שלום, זה הם שעושים את הבעיות".
הימנעות מדיווח על שבוע השלום בבית ג'אלא הוא דוגמה קטנה מאד ואפילו כמעט זניחה ביחס לדוגמאות האחרות של חצאי אמיתות שמאפשרות לנו להמשיך להחזיק בעוז בתפיסות החד צדדיות האלו.
קטנה אך משמחת.
במסגרת אירועי נעילת שבוע השלום ביום חמישי האחרון, ארגון לוחמים לשלום הוזמן לשאת את דבריו בפני משתתפי הפסטיבל. לנאומים קדמה תהלוכה של בסביבות 2000 איש שבראשם הלכו חכמי דת מוסלמים נוצרים וגם רב יהודי. המסר של התהלוכה היה שחרור אסירים ושלום.
מדהים היה לראות את הארגון של האירוע, את רחובות בית ג'אלא נקיים, את המשטרה והצבא הפלסטיני מכוונים תנועה ואת תחושת הבטחון שכולם חשו במקום
בתום התהלוכה (ברחובותיה התלולים של בית ג'אלא ביום חם ולח) הגענו למועדון שבחצרו נערכו הנאומים.
המתאם הישראלי של תנועת לוחמים לשלום, אבנר וישניצר, נשא נאום בשם הארגון, ובו מסר של אי אלימות, ומחוייבות לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. הנאום לווה במחיאות כפיים מהמשתתפים ובסיומו רבים נגשו למתאם ולחצו את ידיו.
הנה לפניכם קטעים מן הנאום:
שלום לכולם,
שמי אבנר וישניצר ואני המתאם הישראלי של תנועת לוחמים לשלום. אני שמח להיות כאן אתכם היום, שמח לראות את אלפי האנשים שבאו לכאן בכדי לקרוא להפסקת האפליה והכיבוש, שבאו לכאן למען השלום.
כמו רבים מחבריי, גם אני אחזתי בנשק. כשהייתי בן שמונה עשרה התגייסתי ליחידה מיוחדת של הצבא הישראלי. הייתי פטריוט ישראלי וחשבתי שחובתי לשרת את החברה שלי. אני עדיין פטריוט ועודי מאמין שעלי לשרת את החברה הישראלית, אלא שהיום אני מבין שהשירות החשוב ביותר שאוכל לעשות עבור החברה שלי הוא לשחררה מן הכיבוש ולהפסיק את מעגל הדמים.
באתי לכאן היום על מנת להגיד לכם: אף אחד לא יסיים את הסכסוך הזה במקומנו. אנחנו זקוקים לסיועה של הקהילה הבין לאומית אבל הקהילה הבין-לאומית לא תוכל לפתור את הבעיות שלנו בשבילנו. עלינו לקחת אחריות על גורלנו. אנחנו בלוחמים לשלום מאמינים שעלינו להיאבק ביחד, ישראלים ופלסטינים, על מנת להביא לכינונו של שלום צודק, שלום המבוסס על כבוד הדדי.
חשוב להבהיר: דרכנו אינה דרך של נורמליזציה עם הכיבוש. דרכנו היא דרך של מאבק נגד הכיבוש. ואולם זהו מאבק שאין בו דם, שאין בו אלמנות ויתומים. די. כל-כך הרבה דם נשפך ופלסטין עדיין אינה חופשית. כל-כך הרבה דם נשפך וישראל עדיין אינה בטוחה.
כלוחמים לשעבר אנו יודעים את מחירה של המלחמה. היטב הכרנו את הכאב, את הזעם, את השכול. אך כלוחמים לשעבר אנו יודעים גם שצריך יותר אומץ בשביל להניח את הנשק, מאשר בשביל לשאת אותו. אנחנו קוראים לכם להיות אמיצים. אנחנו קוראים לכם להצטרף למאבק הבלתי אלים שלנו. אנחנו קוראים לכם לעזור לנו לבנות עתיד אחר בשביל הילדים הישראלים והפלסטינים, עתיד שאין בו חומות, עתיד שאין בו מחסומים, עתיד שאין בו שנאה. אנחנו קוראים לכם להלחם יחד איתנו, למען שלום.
תודה לאבנר וישניצר ולרוני סגולי על ההשתתפות בכתיבת הפוסט
